איך הכל התחיל?
שלום, שמי נועה גולן, בתמונה מוחמד ואני עם הילדים שלנו בשיחת וידאו במסנג׳ר.
לאורך התקופה הנוראית הזו, מאז השביעי באוקטובר אל תוך החורבן הנורא שהביאה איתו המלחמה שאחרי, קיננה בי תחושה חמוצה של אבסורד - ״איך זה שאנחנו מרוחקים כל כך מהאנשים בעזה, שבויים בהרגל של ניתוק בעוד שאנחנו במרחק חצי שעה אחד מהשני, ולא רק זה, אנחנו במרחק של מסך טלפון והודעת וואטסאפ אחד מהשני, כאילו, אם נרצה, אנחנו יכולים פשוט לדבר…אבל לא עשיתי עם זה כלום עד שיום אחד קיבלתי הודעה ממוחמד:
״hello Noa, I'm Mohammed your friend from Gaza"
כמובן שמיד חשבתי: ״מה זה, מי זה, זה סקאם, עזבי…״ אבל אז התעורר בי קול: ״הלו! נועה! זה בדיוק מה שרצית! אז תעני. תתקרבי. ועניתי:
״Hi Mohammed, I'm Noa your friend from Tel Aviv"
מתוך הרשתות הקיימות
ועכשיו בהרחבה:
שיתוף מנטלי שמרכזת את הרשת של נאאל / 1.8.2025
באמצע הלילה רעש חזק, אולי משהו נופל, או מתפוצץ, משהו קרוב מדי. התיישבתי בקפיצה, הלב שלי דופק, בום בום, אני מקשיבה, אולי אזעקה, אבל לא, שקט… אני לא יודעת אם דמיינתי, השינה שלי כל כך רדודה, אני לא מצליחה לצלול למעמקים הסודיים שלה. הנשימה שלי שטוחה כמו השינה, אני כמהה לשקט, אני כמהה למעמקים של השכחה.
בהתחלת השיחות שלנו החבר שלי בעזה היה עונה שהכל בסדר, שאני לא צריכה לדאוג לו, שהם מסתדרים. שולח לי תמונות של מאפים יפהפיים שאופה אשתו מקמח ומים, ולפעמים סוכר (הילדים, הילדים רוצים משהו מתוק, הוא מספר, וגם אני, אל תצחקי, כל כך מתגעגע לשוקולד). רק כשעבר זמן, ועוד זמן, והתקרבנו הוא התחיל לספר לי דברים אחרים. דברים שכולנו צריכים לדעת אבל לא יודעים, למשל, למשל שאין חשמל כלל, ואש לבישול מדליקים עם כפיסי עץ ופלאסטיק, למשל, למשל שמרוב חולשה לפעמים קשה לקום מהמיטה, וצריך לקום מהמיטה כי יש ילדים והם צריכים לאכול, למשל למשל שהאוכל שמגיע הוא באיכות ירודה אז גם אם מגיעים ירקות הם ישנים ולא טובים, או ששבעה אנשים שביתם הופצץ (ואחר כך נשרף כולו על ידי חיילנו המוסריים), גרים אצל משפחה על הגג. בחדר אחד. מרוב הפצצות קרסו חלק מהקירות אז אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה ממש חדר. למשל, למשל שאבא של חמזה דואג מאוד לא רק לגופו, הרזה מדי, של חמזה הקטן, אלא גם לנפשו. מה יהיה עליהם? הוא שואל, על נפשם של כל הילדים שלי? איזה אנשים הם יגדלו להיות? כמה שנאה וכאב יהיו בהם?
אני לא רוצה לצער אותך, הוא אומר, כשאני שואלת מה שלומו.
אבל אני חברה שלך, אני רוצה לשמוע.
אני דואג לך, הוא אומר, שלא תהיי עצובה מדי.
נשימתי נעתקת מטוב ליבו.
רזית מאוד, נכון? אני שואלת, ראיתי את זה כשעשינו וידאו, אתה נותן את כל האוכל לילדים?
הוא לא עונה.
אתה גם צריך לאכול.
אני לא רוצה להמשיך, הוא אומר לפעמים, אין לי כוח להמשיך.
עוד מעט, אני אומרת, עוד מעט והכל יהיה בסדר.
אבוא לבקר אותך, הוא אומר, כולנו נבוא.
ברור, אני אומרת, ברור שתבואו.
ושנינו מחזיקים בתקווה הזו בזהירות, כמו במפית עשויה מקורי עכביש, יפיפיה ועדינה, כל רוח תקרע אותה.
סיפרתי לבני הקטן על חמזה. הוא בגיל שלך, אמרתי.
איזה מין שם זה חמזה?
שם ערבי.
סיפרתי לו שהחיים שלהם קשים ושהם רעבים לפעמים, שאין לחמזה חופש גדול, הוא לא הולך לבריכה וגם אי אפשר היה לעשות לו מסיבת יום הולדת.
שוקולד לפחות יש לו? שואל בני.
אין.
אז.. למה שהוא לא יבוא לפה? הוא שואל.
הלוואי.
חמזה גר לבדו?
לא, אני מספרת, עם אבא שלו ואמא שלו ועוד ארבעה אחים.
וואו, מתפעל בני, שגר איתי לבד בבית ותמיד רצה אח קטן. אחר כך הוא מקיף במבטו את הסלון ואומר, נסתדר, אמא, מקסימום נקנה עוד מזרונים. חמזה יכול לישון אצלי בחדר, במיטה הנפתחת - שיצאו משם ויבואו.
אני מסכימה, אני אומרת, אבל הם לא יכולים לצאת משם.
למה הם לא יכולים לצאת משם?
כי הממשלה אכזרית והצבא אכזר וראש הממשלה רשע.
ואם הוא ימות, ראש הממשלה, הוא שואל, אם הוא ימות, הכל יהיה בסדר?
אני לא יודעת.
חבל שאני לא ראש הממשלה, מביט בי בני במבט נחוש, הייתי מוציא אותם תיכף ומיד משם.
יהיה בסדר, אני מחייכת אליו, יום אחד זה יגמר והם יבואו לבקר אותנו או שאנחנו ניסע אליהם.
(מאוחר מדי, מאוחר מדי, אני חושבת, הרעב בעזה הגיע לשלב כזה שרק אוכל לא מספיק, צריך תרופות וצריך תוספי מזון מיוחדים וצריך וצריך וצריך).
בינתיים ההפצצות ממשיכות בכל הכוח
בכל סרטון עם פיתות או עדשים ששולח לי החבר שלי אני שומעת את הבומים.
איך היה הלילה? אני שואלת.
הכל בסדר, הוא עונה, עברנו אותו, אבל את, אני דואג לך, יש לך יותר מדי עבודה. אני רוצה שתנוחי.
שיתופים שונים מאדוה שמרכזת את הרשת של עימאד
סוף מאי 2025. חודש וקצת אל תוך הקשר:
שיחה שלנו כשהם ברחו מהדירה באל זייתון
(העיר עזה) לאוהל ליד הים ב 9 ביולי:
הספד שעימאד ואחיו כתבו על האחיינית שלהם סארא שנהרגה בהפגזה ב 6 לאוגוסט כשהלכה להביא מים:
Words from the Heart of Sarah’s Parents — 10 Years OldSarah was a bright, joyful soul — always laughing, full of life, and quick to tease and joke with everyone around her. She had a smile for everyone she met. She was beautiful, loved her sisters and her whole family deeply, and always managed to be the center of attention — the little queen of every gathering.She knew nothing of war, nothing of killing — only how to play, to laugh, and to dream of becoming someone important in the future.So, for what sin was she taken?Only hours after losing her, Sarah’s mother could say just one thing:“I miss her so much… let them bring her back to me for just one moment so I can say goodbye… then they can take her.”That cold night, inside the tent that now shelters them after their home was destroyed, the mother found herself searching for her little girl. She called out, her voice trembling:“Sarah… Sarah…”But no voice answered.In her final days, Sarah was hungry. She longed for something sweet — even a single piece of sugar — because for six months, she had not tasted anything that could bring joy to her small heart.In the last two days of her life, she was unusually quiet. She watched her father’s movements, looked into their faces, and smiled — as if she knew her time was near, and she was saying goodbye in her own way.Her final words to her mother were:“I’m going to get some water… wait for me.”But she never returned.Moments later, the explosion shook the ground. They ran in panic, searching for her among the rubble… until they finally found her — 500 meters away — her small body torn apart, a body that once filled the air with warmth and laughter.Her father, his voice broken, said:“Sarah was the secret to my happiness throughout this war… but they stole my only joy.”A message to all people of conscience and compassion:Not all of us are Hamas, and we do not approve of their actions. Do not use Hamas as an excuse to kill us.We are human beings. We love life, and we love peace.End this tragedy… save what is left of us.
שיתוף מליאור שמרכזת את הרשת של נור
Hello dear, Thank god my husband is healing fine but he has severed tendon in one of his vocal cords because of the gunshot …also I feel a little upset because my children had food poisoning that led to a severe fever and they were all in the hospital yesterday and today my daughter was also admitted to the hospital and we are taking our treatment at home because the hospitals do not have enough space to receive children…I have the opportunity to thank you for what you have done for us in the most difficult times we are going through. No one has helped us before. We have suffered a lot in this war. We did not meet anyone who helps us. It is also a miracle that there are people who help people like you. Every bit of money that has been sent to me has been a great reason for relieving the troubles for me. This has relieved our pain of hunger and also relieved the period of illness. I was able to buy medicine for my children.
Apply Today
This is a Paragraph. Click on "Edit Text" or double click on the text box to start editing the content.
123-456-7890
איך הכל התחיל?
שלום, שמי נועה גולן, בתמונה מוחמד ואני עם הילדים שלנו בשיחת וידאו במסנג׳ר.
לאורך התקופה הנוראית הזו, מאז השביעי באוקטובר אל תוך החורבן הנורא שהביאה איתו המלחמה שאחרי, קיננה בי תחושה חמוצה של אבסורד - ״איך זה שאנחנו מרוחקים כל כך מהאנשים בעזה, שבויים בהרגל של ניתוק בעוד שאנחנו במרחק חצי שעה אחד מהשני, ולא רק זה, אנחנו במרחק של מסך טלפון והודעת וואטסאפ אחד מהשני, כאילו, אם נרצה, אנחנו יכולים פשוט לדבר…אבל לא עשיתי עם זה כלום עד שיום אחד קיבלתי הודעה ממוחמד:
״hello Noa, I'm Mohammed your friend from Gaza"
כמובן שמיד חשבתי: ״מה זה, מי זה, זה סקאם, עזבי…״ אבל אז התעורר בי קול: ״הלו! נועה! זה בדיוק מה שרצית! אז תעני. תתקרבי. ועניתי:
״Hi Mohammed, I'm Noa your friend from Tel Aviv"
די מהר מוחמד כתב לי על קמפיין התרמה שהוא מפעיל, דרכו הוא קונה מים נקיים ותומך בקהילת השכונה שלו וביקש שאתמוך בו אבל אמרתי לו, שאני לא מכירה אותו, ולא יודעת בכלל אם הוא אמיתי, ומי הוא, ומה הוא עושה עם הכסף, ושניה, כאילו, אני לא פשוט מעבירה עכשיו כספים לעזה עכשיו אז הוא אמר לי - ברור, יאללה, בואי נכיר, ושאלתי שאלות גם אישיות, גם פוליטיות, וגם עניתי בעצמי, בפשטות, ברגישות, באמת, וגם ביקשתי תמונות, שלו וגם של מעשיו הקהילתיים עם הכסף, וקיבלתי, והאמנתי, ותמכתי בקמפיין שלו. ככה התכתבנו כמה ימים, שלחנו גם תמונות של הילדים, ואז הוא אמר שהוא רוצה שאכיר את אישתו דינא וצירף אותה לצ׳אט שלנו, כך שהיינו שלושה. החיבור שלי עם דינא היה מיידי, מרגש ונעים, השיחה נפתחה עוד, ועוד לעומק, ואז גם צחוקים, ועוד שאלות, גם על הרעב, גם על החמאס, גם על ישראל, גם על המרחב שבין הים לנהר.
את התפתחות היחסים עם מוחמד ודינא שיתפתי בפרופיל הפייסבוק שלי וקיבלתי ים של תגובות תומכות ובעיקר מרוגשות, כאילו פתחתי בלב הקולקטיבי שלנו דלת שהיתה סגורה במנעולים ישנים ומתפרקים וכל הטבע שלנו נשפך החוצה בנשימת אנחה מרווחת. אז גם התחילו להגיע הרבה בקשות חברות מעזה עם אנשים שרוצים להיות בקשר ובעיקר שמבקשים תמיכה כספית. מלא קמפיינים של GoFundMe וחשבונות פייפאל ובקשות לעזרה מאנשים רעבים, מופגזים, עקורים ופוחדים פחד מוות, מישראל, מחמאס, מתנאי חיים בלתי אפשריים, במרחק חצי שעה מפה, במרחק מסך טלפון ממני. חשבתי כמה זה קשה ומתיש ומביש בשבילם ״לדוג״ ככה אנשים רנדומליים ברשתות החברתיות ולקוות שיצליחו להתרים 50 יורו היום כדי שיוכלו אולי לקנות שקית תפוחי אדמה מחר.. וגם כמה מתסכל זה בשביל האנשים שרוצים לעזור אבל אי אפשר לעזור לכולם כל הזמן…
וכך נולד הרעיון המתבקש ״לאמץ״ משפחה עזתית. שאלתי את מוחמד ודינא כמה כסף הם לדוגמא צריכים בשביל לאכול שתי ארוחות ביום. הוא אמר שבערך 2000 ש״ח (זה היה במאי 2025). אז חשבתי שאם 10 אנשים יתקבצו לאסוף סכום כזה ויתחייבו לתמוך באופן חודשי, מוחמד ודינא ידעו שלפחות את שתי הארוחות ביום האלה - יש להם. כל סכום נוסף הרי הוא מבורך, אבל לא תהיה להם את אימת הרעב. בסדרת הפוסטים של התפתחות היחסים שלנו - שיתפתי גם את הרעיון הזה, של רשתות התמיכה החודשית ולמחרת קמתי בבוקר עם יותר מ 200 הודעות בתיבת המסנג׳ר שמבקשות לקחת חלק ביוזמה - גם להיות בקשר אישי עם משפחה בעזה וגם לתמוך בהם חודשית. זה היה מאד מרגש ואיכשהו אם אפשר לומר אפילו משמח בתוך המציאות הכל כך כל כך עצובה של ימינו.
היוזמה מתגלגלת מאז מאי 2025 וכמו כל דבר בזמן הזה, הדברים מתגלים וימשיכו להתגלות צעד צעד מתוך התנסות וכוונות טובות. כי כולנו עכשיו בטריטוריה חדשה, גם של יחסים, גם של חוויה רגשית וגם בכאוס והחורבן הטוטאלי של עזה. כולנו עדים למראות ותחושות שלא דמיינו שנעמוד בפניהן, משני צידי הגדר, אך הגדר הזו נפרצה, פיזית ומטאפורית. אולי עכשיו, דווקא מתוך הכאב, הבושה וחוסר האונים, מגיעה חכמה חדשה, חכמת הלב, שהרגילו אותנו לשכוח אבל היא בבסיס של כולנו, ובסיסה הוא אהבה, תום לב ופשטות.